1. בפניי ערעור בהתאם לסעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיאה ד' ברלינר וכב' השופטים: ח' כבוב ו-ח' וינבאום-וולצקי), בגדרה נדחתה בקשת המערער לדחות את מועד ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ב-עפ"ג 32678-01-11.
להלן אביא את הנתונים הרלוונטיים למכלול.
2. כנגד המערער הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים והחזקת סכין למטרה לא כשרה. על פי עובדות כתב האישום, איים המערער בפגיעה שלא כדין בקטינים, ששהו בחוף הים בתל אביב, בכך ששלף סכין מתיקו, קירב אותה לעברם בתנועת איום ואמר: "תשתקו אתם עושים רעש, אני אדקור כל אחד ואחד מכם בתחת, אני לא צוחק אני רציני". כאשר הגיעו שוטרים למקום ועצרוהו, המשיך המערער לאיים בפגיעה שלא כדין בקטינים וגידף אותם.
3. המערער הודה והורשע במיוחס לו, במסגרת הסדר טיעון. הצדדים הסכימו עוד כי המדינה תעתור לעונש מאסר בפועל של עד 12 חודשים, הכולל הפעלתו של מאסר מותנה בר-הפעלה בן ארבעה חודשים, ואילו ההגנה תהיה חופשית לטעון לגבי העונש. בית משפט השלום (כב' השופט ב' שגיא) גזר על המערער, בתאריך 3.1.2011, עונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו והורה על הפעלת המאסר המותנה, כך שחודשיים מתוכו ירוצו במצטבר למאסר וחודשיים ירוצו בחופף. כן השית בית המשפט על המערער עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור על העבירות שבהן הורשע למשך שלוש שנים.
נוכח העובדה שהמערער היה נתון במעצר החל מתאריך 24.7.2010, הרי שמיד בסמוך לאחר גזר הדין - בתאריך 8.1.2011 - הוא סיים לרצות את עונש המאסר בפועל שהושת עליו.
4. בתאריך 18.1.2011, לאחר שחרורו של המערער, הגישה המשיבה ערעור על קולת גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו. המערער לא הופיע לדיון הראשון בעניינו, היעדרות, אשר לטענת עורכת דינו, נבעה מהעובדה שהמערער חסר בית והיה קושי באיתורו. המערער אותר לבסוף ודיון בעניינו התקיים בתאריך 18.5.2011. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעור המדינה, תוך שציין את מכלול הנסיבות שהובילוהו למסקנה זו ומנה בין היתר: את העובדה שכתב האישום חמור, את עברו הפלילי של המערער, שהינו עשיר בעבירות כלפי קטינים, וכן את היותו של המשיב בצו פיקוח לפי סעיף 12 לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו - 2006. נוכח כל אלה החליט בית המשפט המחוזי הנכבד להחמיר בעונשו של המערער והשית עליו עונש של שבעה חודשי מאסר בפועל, תוך הדגשה שהעונש כולל התחשבות מסוימת בעובדה שהמערער כבר סיים לרצות את העונש שהושת עליו בבית משפט השלום הנכבד. כן נקבע כי המאסר על תנאי שהיה בר-הפעלה יופעל במצטבר לעונש המאסר של שבעת החודשים, כך שהמערער ירצה בסך הכל 11 חודשי מאסר בפועל, ומתוך תקופה זו תנוכה התקופה שאותה כבר ריצה. המאסר המותנה שהטיל בית משפט השלום הנכבד - נותר בעינו.
המערער ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין שבערעור לצורך הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. המדינה התנגדה לבקשה, בהטעימה כי הקושי המוכח באיתור המערער עלול לסכל את ביצועו של פסק הדין בערעור. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הבקשה לעיכוב הביצוע והורה על ביצועו המיידי של פסק הדין, בציינו כי המערער לא הפקיד ערבויות בתיק וקיים קושי באיתורו.
5. בערעור שבפניי, שהוגש לפי האמור בו מכוחו של סעיף 87(ד) לחוק העונשין, מבקש המערער לדחות את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו לפרק זמן של 21 ימים, וזאת כדי לאפשר לו להגיש בקשת רשות ערעור ערוכה כראוי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בצירוף בקשה מתאימה לעיכוב ביצוע עד למתן פסק הדין בבקשת רשות הערעור. המערער מדגיש כי החזרתו למאסר באופן מיידי, לאחר שסיים לרצות את עונשו - היא חריגה, ולא מתקיימות כאן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. עוד טוען המערער כי לא ניתן להתעלם מכך שהעונש המקורי שהושת עליו נגזר במסגרת הסדר טיעון שנמצא ראוי על ידי בית משפט השלום הנכבד. המערער מוסיף ומדגיש את הזמן הממושך היחסית שבו היה חופשי, לאחר שסיים לרצות את עונשו וטרם שנשמע ערעורו. לבסוף טוען המערער כי תקופת המאסר הנוספת שנותרה לו הינה קצרה יחסית וקיים חשש שיסיים לרצות את תקופת המאסר עוד לפני שתוכרע בקשת רשות הערעור שבכוונתו להגיש.
6. באת כוח המשיבה טענה בפנינו כי מהות ההליך הנוכחי בעניינו של המערער הינה רשות לערער ב"גלגול שלישי", ובעניין זה יש להגנה לעבור משוכה משמעותית. עוד טענה באת כוח המשיבה כי בהנחה שבקשת רשות הערעור תוגש בהקדם, אין מניעה כי ההליכים ישמעו כאשר המערער מרצה את עונשו. באת כוח המשיבה ציינה עוד כי העובדה שהיה קושי באיתור המערער במהלך התקופה שקדמה לשמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי, מחזקת את ההחלטה בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. נוסף על כך סוברת באת כוח המשיבה כי עברו הפלילי המשמעותי של המערער, בין היתר עבירות הנוגעות לקטינים, מצביע על כך שיש בבקשתו קושי מהותי.
7. באת כוח המערער ציינה בדיון - בתגובה לטיעוני המשיבה כי קיימת ערבה אפשרית למערער - מנהלת הוסטל מחוסרי דיור, שמוכנה לפקח עליו. עוד הוסיפה באת כוח המערער כי מיום שחרורו, בחודש ינואר 2011, לא ביצע המערער עבירה וכי הוא היה עמה בקשר ברגע שקיבל זימון לדיונים.
דיון והכרעה
8. דין הערעור - להידחות, וזאת מן הנימוקים המפורטים להלן.
9. ראשית אציין כי דרך המלך בענייננו היתה בהגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובגדרו - בקשה לעיכוב ביצוע, וזאת חלף הגשת הערעור שבפניי. המערער קורא לבית משפט זה לעכב את ביצוע העונש (ולמעשה - להורות על הפסקת ריצוי העונש, שהרי שהמערער כבר נתון במאסר), וזאת תוך שהוא מסתמך על טענות שמקומן בבקשת רשות ערעור, שאיננה מצויה בפני בית משפט זה (עיינו: ע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל, בפיסקה 4 (לא פורסם, 26.12.2004)). אוסיף, כי אף אם במועד הגשת הבקשה שבפני, חמישה ימים לאחר שניתן פסק הדין - עדיין לא היה סיפק בידי המערער להגיש את בקשת רשות הערעור, הרי שיש קושי בכך שבחלוף כמעט שלושה שבועות מאז מתן פסק הדין, ולאחר שהתקיים דיון בענין בפניי - טרם הוגשה לידיעתי הבקשה האמורה להוות את הבסיס לקבלת הערעור (ואין כל ודאות כי כלל תוגש).
ראוי לציין כי במהלך הדיון שהתקיים בפניי, אף הצעתי לבאת-כוחו המלומדת של המערער כי חלף הערעור - היא תמהר ותגיש את הבקשה למתן רשות ערעור, ותעתור בגדרה ועל בסיסה לעיכוב ביצוע עונשו של מרשה, אך הצעה זו נדחתה על ידה והיא הבהירה כי מרשה עומד על ערעורו. בנסיבות אלה אין מנוס מלהידרש חלקית לגופם של דברים, בלא להידרש למכלול האספקטים הפרוצדורליים הכרוכים בערעור (עיינו: ע"פ 4650/08 ברנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2008)).
10. נימוקיו של בית המשפט המחוזי לסירובו לעכב את ביצוע עונשו של המערער - מקובלים עליי. בהיעדר כל בטוחה כספית, שתבטיח את התייצבותו של המערער לריצוי עונשו, ובשים לב לקשיים המוכחים באיתורו של המערער לשם עריכת דיונים בעניינו (כפי שקרה עובר לשמיעת ערעור המדינה), הרי שאכן קיים חשש שמא עיכוב ביצוע העונש יביא לסיכול פסק הדין. על כך יש להוסיף כי משהושת על המערער עונש המאסר בבית המשפט המחוזי, יש מקום ככלל לריצויו המיידי של אותו עונש. אין בהגשת בקשת רשות ערעור (ומכלל קל וחומר - אין בכוונה להגיש בקשת רשות ערעור) כדי להצדיק, כשעלצמה, את עיכוב הביצוע (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2)241 (2000); רע"פ 268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2002)). בנסיבות המקרה דנן, גם העובדה שערעור המדינה הוגש ימים אחדים לאחר שהמערער כבר השתחרר ממאסרו לא די בה כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצוע עונש המאסר (ראו: בש"פ 2432/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.2011)).
11. מעבר לאמור בפיסקה 10 שלעיל גזרתי על עצמי שלא להתייחס לנימוקים שעתידים לעלות בבקשת רשות הערעור, שהרי כתפיסת חברתי, השופטת מ' נאור ב-רע"פ 3576/04 זידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2004) - אין לדון בבקשות מסוג זה למקוטעין, כאשר ההתנהלות היא של פסיחה בין שני הליכים.
12. נוכח כל האמור לעיל - דין הערעור שבפניי להידחות.
ניתנה היום, ד' סיון, תשע"א (06.06.2011).